wordcamp.co.il

החוק והבלוגר - צווי איסור פרסום, לשון הרע, זכויות יוצרים ואתה - יהונתן קלינגר

מדריך כיס לבלוגר

הקובץ הנ"ל מובא כמדריך כיס ומכיל בעיקר קומץ עצות לגבי השימוש בתכנים בבלוג ופרסום. כלל האצבע הוא שכאשר ישנו חשש מהפרסום של תוכן מסוים עדיף לא לפרסם אותו עד הוועצות עם מומחים ובדיקת עובדות. בלוגים, כתקשורת מקוונת, הם אמצעי תקשורת חדשני שמאפשר שיח בין קבוצות ופרטים, והגעה לציבורים רבים. היכולת של אדם לפרסם מבלי להשקיע כספים. אולם, בלוגר הוא לא מערכת עיתון, אין לו מחלקה משפטית ואין לו ארכיון תמונות ווידיאו.

כיצד יכול הבלוגר להתגבר על מכשולים אלו? באמצעות כלים משפטיים שפותחו במיוחד לפתרון בעיות אלו הבלוגר יכול להגיע למצב בו הוא משתמש בתמונות אילוסטרציה, מטמיע סרטוני וידיאו ואפילו מתרגם מאמרים מחו"ל. אם תעקבו אחר המדריך, תוכלו למצוא לא מעט כלים, כמו גם אזהרות, לגבי מה ראוי ומה לא ראוי לפרסם.

כמו כן, כל בלוגר שכותב בפלטפורמה מארחת צריך לזכור כי אין הוא האדון המוחלט של כתביו. ברוב הפלטפורומות ישנם תנאי שימוש שמהווים לא אחת הסכם מחייב בין הבלוגר לבין הפלטפורמה, ויתר על כן, הבלוגר מייצג את הפלטפורמה כאשר הוא כותב בה ומאות, אם לא אלפי, אנשים חולפים על פני הבלוג שלו בכל יום. בלוגר יכול, גם, במקרים מסוימים, לחשוף את הפלטפורמה המארחת שלו לאחריות משפטית עקב פרסומים בעייתיים, ולכן חשוב שיהיה מודע לסכנות וההשלכות שיש לפרסומיו על צדדים שלישיים.

מדריך כיס זה לא נכתב בצורה קאנונית, אלא דווקא בא להמליץ לבלוגרים על דרכי פעולה מסוימות במקרים מסוימים. ברור שבעולם דינאמי הן החוק והן החברה משתנים מיום ליום ויש לבחון כל פרסום ברגע הפרסום ולא כעת. יתר על כן, ברור כי לא ניתן לכתוב מדריך כזה בצורת 'כללים' אלא באמצעות הטמעה של ערכים שעשויים להיות אמורפיים לעיתים ואף להיות מנוגדים.

מדריך זה, כמובן, אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי נקודתי ובכל מקרה מומלץ להוועץ עם עורך דין באם יש ספקות לגבי פרסום ספציפי.

זכויות יוצרים :: כלים מנחים

הכלל בשיטת המשפט הוא כי כל יצירה שייכת בצורה בלעדית ליוצריה. הזכות להצגתה, לפרסמה, לעבדה ולשנותה שייכת להם בצורה בלעדית. לכן, אלא אם נאמר אחרת ביצירה, או שזו הועברה לנחלת הכלל, אין לעשות שימוש בתמונות, סרטים וכדומה.

שירותים רבים כיום, אולם, הופכים את מהפכת תוכן הגולשים למהפכה בזכויות היוצרים כאשר הם מאפשרים לך לעשות שימוש בתכנים אחרים. להלן סקירה קצרה של חלק מהשירותים הנ"ל:

קריאטיב קומונס:

באמצעות רישיון של Creative Commons, את/ה שומר/ת על זכויות היוצרים שלך אבל מרשה לאנשים להעתיק ולהפיץ את יצירתך בתנאי שהם יציינו את שמך על היצירה — ובתנאים שתציין/י כאן בלבד. לאלו שאינם בקיאים בשימוש ברישיונות של Creative Commons, הכנו רשימה של נקודות למחשבה. אם ברצונך להציע את יצירתך ללא תנאים, בחר/י באפשרות הקדשה לנחלת הכלל. (מתוך אתר קריאטיב קומונס)

פסקה זו, לדוגמא, הועתקה ישירות מתוך אתר קריאטיב קומונס. הסיבה לכך היא כפולה, ראשית, הפסקה סיפקה הגדרה מדויקת של מהם קריאטיב קומונס, סיפקה את הקישורים המדוייקים ואת היכולת לחסוך עבודה לכותב. שנית, מותר לכותב שורות אלו, לפי הרשיון בו מוגן הטקסט, לעשות בו כל שימוש כל עוד מייחס הוא את המקור ממנו נלקח הטקסט. רשיון הקריאטיב קומונס הוא בעצם חוזה בין היוצר למשתמש המאפשר למשתמש לקבל זכויות שלא היה מקבל אותן אם היה נתון תחת המשטר המשפטי של חוק זכות יוצרים, 1911 שקובע:

רואין זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות-היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות-היוצרים (סעיף 2.1. לחוק)

כלומר, הרשיון מאפשר למשתמש את מה שהיה אסור לו אלמלא רשיון השימוש. הרשיון מאפשר לאנשים להפיץ את התוכן בלי לטפל גם בעשרות בקשות לשימוש חוזר ביצירותיהם, וכן להגן בצורה כוללת וודאית על יצירות.

היקף ההגנה המופיע ברשיון משתנה מרשיון לרשיון, ישנם מקרים בהם כל שמקנה הרשיון הוא הזכות להשתמש שימוש פרטי, יש כאלו המאפשרים שימוש פרטי ומסחרי, יש רשיונות המאפשרים שימוש פרטי, מסחרי ואף שינוי או חידוש היצירה המקורית, והכל כפוף להיקף הרשיון. הרשיון דן הן בזכות המוסרית של בעל זכות היוצרים והן בזכות הקניינית. ברוב הרשיונות מפקיע בעל הזכות את הזכות הקניינית כדי שבעלי הרשיון לא ישלמו בעבור השימוש בעבודה. מה שהרשיון לא עושה ברוב המקרים הוא הפקעת הזכות המוסרית. רוב רשיונות השימוש דורשים מהמשתמש להפיץ את היצירות הנגזרות מהיצירה המקורית תחת רשיון שימוש זהה או מחמיר כך שישמרו זכויותיו המקוריות של בעל הזכות.

מה בעצם אומר אותו רשיון? זה שנותן לכלל את הזכות להשתמש ביצירה לפיו, איך הוא יכול להגן על בעל הזכות? ברור שבעל הזכות לא יכול לעמוד חסר אונים בפני מפר הזכות ובפני העולם כאשר מופרים תנאי הרשיון. לכן, במקרה כזה, קובע רשיון השימוש כי יופסק אוטומאטית בעת ההפרה, ובמילות הרשיון: "This License and the rights granted hereunder will terminate automatically upon any breach by You of the terms of this License." כלומר, בעת שפוקע הרשיון עקב הפרתו, זכאי המרשה להניח כי הרשיון פקע, ועל כן זכויותיו הקנייניות והמוסריות קיימות במלואן כלפי המפר.

ההנחה היא כי יצירות המוגנות תחת קריאטיב קומונס מועלות לאינטרנט (או לכל מדיה אחרת) על מנת לחלוק אותן ולאפשר לכלל הציבור להנות מהן. לכן יש אפשרות להגנה מפני שימוש מסחרי והגנה מפני שינוי. לאחרונה נמתחה ביקורת כנגד רשיון זה על ידי ריצ'רד סטולמן, אבי תנועת הקוד הפתוח, שביקש להחיל את רשיון הGPL על יצירות ספרותיות גם כן על חשבון רשיון הקריאטיב קומונס.

(פורסם במקור בגרסא ארוכה במעט)

כיצד ניתן לאסוף תוכן CC ולהשתמש בו בבלוג

שימוש בתכנים המוגנים ברשיון CC מותר ואף רצוי בהתאם וישנם לא מעט כלים המאפשרים לחפש תמונות המשוחררות תחת רשיונות אלו. הכלי הראשון הינו בתוך אתר קריאטיב קומונס עצמו, האתר מאפשר חיפוש באמצעות שלל מנועי חיפוש של תכנים המשוחררים תחת הרשיון, ובאמצעות הקלדת מילות מפתח ניתן לקחת תמונות אלו ולשלבן בבלוג שלך. באמצעות אותו שירות ניתן למצוא גם שירים המשוחררים תחת רשיון CC ומאפשרים לך לערוך שינוי בשירים או שימוש בהם ביצירות שאתה יוצר בעצמך, כמו מצגות, דפי אינטרנט תדמיתיים ועוד. חשוב לשים לב כי באמצעות מנוע החיפוש של CC ניתן להפריד בין יצירות לשימוש מסחרי לבין יצירות שאינן לשימוש מסחרי וכן ניתן למצוא תוכן הפתוח לשינויים או תוכן האוסר את שינויו (רשיון ND).

מאגרי תמונות

בדומה לCC, ישנם מאגרים המרשים שימוש בתמונות על ידי ייחוס ו\או ללא כל תנאי אחר. אחד ממאגרים אלו הינו Stock.xchng. מאגר זה מכיל מאות אלפי תמונות מכל נושא לאילוסטרציה ולשימוש יצירתי אחר (לדוגמא, לעיצוב הבלוג). האתר חופשי לכל ולכל תמונה מצורף רשיון ספציפי. מרבית אתרי החדשות בישראל משתמשים באתר זה ודומיו לצורך תמונות אילוסטרציה.

השימוש במאגר הוא חינם ודורש רישום קצר. עם זאת, המאגר מאפשר גם לרכוש תמונות באיכות גבוהה ולעיתים דורש מתן קרדיט ליוצר או אפילו יידוע היוצר על השימוש. הגבלות כאלו עשויות לפגוע בזמינות של המאגר אם הבלוגר מעוניין בפרסום מיידי ולכן עדיף להשתמש במאגרים אלו אם השימוש הוא למטרות מסחריות או אם תמונה מתאימה לא נמצאה ברשיון CC.

נחלת הכלל

החריג העיקרי לזכויות יוצרים הוא כי יצירות אשר יצאו מחזקת בעליהם המקורי אל תוך נחלת הכלל מותרות לשימוש על ידי כל. יצירות אלו הינן (בדרך כלל) יצירות אשר מחברן נפטר לפני למעלה משבעים שנה (לדוגמא, שיריו של ביאליק). פרוייקט בן-יהודה, לדוגמא, הינו מאגר של יצירות ספרותיות אשר יצאו מחזקת בעליהם אל נחלת הכלל ומותר לך לעשות כל שימוש בטקסטים אלו, לרבות שינוי, ציטוט או בניית יצירה חדשה.

ויקיפדיה מכילה עמוד המוקדש לרשימת מאגרי תמונות שהפכו לנחלת הכלל.. כמו כן, כן יצירה של ממשלת ארצות הברית וחלק ניכר של מדינות אחרות, עובר אוטומאטית לנחלת הכלל. בישראל, לצערנו הרב, אוסף התצלומים הלאומי מוגן בזכויות יוצרים למרות שהוא מכיל עשרות תמונות מדיניות והיסטוריות שעשויות לסייע לבלוגר. תמונות היסטוריות מוסיפות נופך מקצועי, ותמיד ראוי, גם אם אין צורך בכך, לתת קרדיט ליוצר המקורי כדי לשמר את אמינות הבלוג..

ויקיפדיה

ויקיפדיה הינה מקור נהדר לתכנים אשר מותר להשתמש בהם כל עוד נשמר הייחוס ליצירה המקורית ומשוחרר גם כן תחת רשיון GFDL (רשיון מתירני יותר מרשיון CC אך מחייב יותר בעקבות אופיו הויראלי שכן אין שום אפשרות לשלבו עם יצירות שאינן תחת אותו רשיון), כלומר, ציטוט מויקיפדיה עם ייחוס למקור הינו לגיטימי לחלוטין ולא פוגע בזכויות היוצרים. שימוש בתמונות מתוך ויקיפדיה הינו מותר כל עוד אלו משוחררות באותו הרשיון. יש לשים לב כי תמונות מויקיפדיה לא תמיד מותרות לשימוש שכן הן מוגנות ברשיונות שונים. לדוגמא, תמונתה של איילה פרוקצ'יה, שופטת בית המשפט העליון, נלקחה מאתר בית המשפט העליון תוך שצוין בדף העמוד כי מדובר בשימוש הוגן (אחד החריגים להגנת זכויות יוצרים), לעומת זאת במקרה של "פרוייקט מנהטן", התמונה המוצגת היתה בנחלת הכלל. במיזם וויקישיתוף של קרן ויקיפדיה ניתן למצוא תמונות רבות לאילוסטרציה תחת רשיונות שונים. ניתן לבצע חיפוש לפי קטגוריות, חיפוש לפי יוצרים, חיפוש לפי סוג רשיון ועוד.

אתרי וידיאו שיתופי

חלק ניכר מאתרי הוידיאו השיתופי מאפשרים לכל משתמש להעלות סרטוני וידיאו. אתרים כמו YouTube מאפשרים למשתמשיהם להטמיע סרטונים באתרי האינטרנט על ידי כך שבתנאי השימוש קבעו במפורש כי "You also hereby grant each user of the YouTube Website a non-exclusive license to access your User Submissions through the Website, and to use, reproduce, distribute, display and perform such User Submissions as permitted through the functionality of the Website and under these Terms of Service.”; היכולת להטמיע סרטוני וידיאו בבלוגים, ויכולתו של בעל הסרטון לקבוע האם הדבר יהיה אפשרי או לאו, מאפשרת לבלוגרים להציג תוכן וידיאו רלוונטי לפוסט.

המכשול העיקרי עם אתרים אלו היא הפרות זכויות היוצרים המתבצעות באתרים. יוטיוב נתבעת כיום על כך שהיא מאפשרת לגולשים להעלות סרטונים אשר זכויות היוצרים בהן הן של צד שלישי, ולא עושה דבר בנדון. לך, כבלוגר, עשויה לצמוח אחריות משנית גם אם האחריות המלאה היא לאדם אשר בפועל העלה את הסרטון לאתר השיתוף. לכן, במקרה בו אתה בספק אם מעלה התוכן הוא בעל זכויות היוצרים, השתדל להמנע מפעילות כזו. מקרים אשר הם בספק מובהק הם תכניות טלויזיה שלא מועלות תחת ערוץ רשמי, קליפים של אמנים, פרקים מלאים של סדרות טלויזיה ועוד.

קישור ישיר וקישור חם

בעוד שהחוקיות המשפטית כאן עמומה יחסית, השתדל להמנע מלבצע קישור חם. קישור חם הינו כאשר התמונה באתרך ממוסגרת מאתר אחר, למרות שהדבר לא מהווה בהכרח הפרת זכויות יוצרים, שכן הנך מציג את התמונה מהשרת של בעל זכויות היוצרים ולא מעתיק אותה לשרתך, אתה מפעיל את השרת המארח לשווא ועשוי גם, במקרים מסוימים, להפר את תנאי השימוש של אותו אתר. קישור חם גם עשוי לפגוע בך במקרים בהם יוחלף הקובץ בשרת המארח מבלי ידיעת, ועשוי לגרום לך למבוכה רבה.

הסנטור ג'ון מק'קין, מועמד לנשיאות ארצות הברית, ביצע קישור חם ואיפשר למארח התמונה לשנות את התוכן כך שהודבק בעמוד הmyspace שלו כי הוא החליט לתמוך בנישואים הומוסקסואלים. מעשים כאלו, ועוד, עשויים להתנקם בכל בלוגר אשר יבצע קישורים חמים ולא ידאג לשמור את התמונות, גם אם יש לו את הזכות להשתמש בהן, על השרת שלו.

במקרים כאלו ברור לכולנו מהי ההשלכה החמורה; טעות של בלוגר או של עובד בחברה עשויה לחשוף את הבלוגר לזליגת מידע ואפילו לאפשר למארח התמונה ובעליה המקוריים לקבל נתונים על הנעשה באתרנו, לרבות מקור הגולשים, כך שלא רק שהמעשה אינו אתי, הוא גם עשוי לפגוע באתר.

רע על הלשון: מה לא לכתוב

בלוגרים אינם חסינים מלשון הרע, ואף אם הם כותבים בצורה אנונימית, ניתן לבקש לחשוף אותם במסגרת הליכים משפטיים. בלוגרים, גם אם לעיתים לא נראה כך, כפופים לאותם דיני פרסום הקיימים בציבור הכללי ואסור להם לשכוח כי כל מילה עשויה לפגוע. אולם, חופש הביטוי הינו אחד מיסודות הדמוקרטיה ואחד מהכלים היפים ביותר באינטרנט. גם בישראל חויבה בלוגרית לשלם בעבור פרסום לשון הרע, אמנם סכום סמלי עקב נסיבות המקרה. הבלוגר צריך לעמוד באיזון העדים בין חופש ביטוי לבין צנזורה (עצמית).

בלוגר צריך לשאול את עצמו, לפני שהוא מפרסם כל כתבה, את אותו המבחן שאתר שיתוף התמונות פליקר קבע: אל תפרסם תוכן שאתה לא חושב שהיית רוצה שהמשפחה וחברייך הקרובים יחשפו אליו. הדבר נכון תמיד לגבי תועבה, לשון הרע, טקסטים אישיים ופרטיים וכדומה.

אם אתה מרגיש שחופש הביטוי שלך זועק לומר משהו, וללא האמירה הזו אתה תהיה מושתק, ככל הנראה נכון וראוי לומר אותה. מצד שני, אל תפרסם שום דבר שאינך בטוח בנכונותו (לדוגמא: לגבי הרגליו המיניים של אדם) או פוגע בצנעת חייו של אדם אחר. (מקור תמונת הלשון נמצא כאן ושוחרר תחת רשיון CC באדיבות gemsling)

איסור פרסום

בחודש ספטמבר 2006 פרסם משה הלוי, בלוגר מעכו הידוע בכינוי 'הלמו', לינק לאתר בית הנשיא. הלינק היה לדף פנימי בתוך האתר שהכיל את שמה של מנהלת לשכתו הקודמת של הנשיא; אותה מנהלת לשכה היתה המתלוננת א' מבית הנשיא. בנוסף, נתן הלוי לינק לאתר התמיכה בחיים רמון, באותה העת חשוד במעשה מגונה, בו מכתב המשבח את מעשיו של רמון נכתב על ידי ה'.

הלוי נעצר על ידי המשטרה בערב ראש השנה, ואף לאחר שחרורו ממעצר הוגבלה גישתו לאינטרנט. בכל הנוגע לפרסומים, אין הבדל גדול בין בלוגים לעיתונים למעט השאלה לגבי חסיון מקורות ומספר שאלות זוטות נוספות. אולם, אם עיתון היה מפרסם בבוקר שניתן בנקל להשיג את שם המתלוננת אם רק נכנסים לאתר הנשיא ועושים א', ב' וג', האם היה מדובר בעבירה על הצו? להערכתי לא.

כעקרון, הסיבה להחזיק חשודים במעצר היא כי אי המצאותם במעצר עשויה לשבש הליכי חקירה, עשויה לסכן את הציבור או עשויה לגרום לכך שהחשוד ימלט ממשפט צדק. עם זאת, הלוי נותר במעצר לאורך זמן ממשוך. האם יש חשש כלשהו שיעשה מי מפעולות אלו? בפועל, במיוחד עקב ה"השעיה" מהאינטרנט, נוצרה ענישה ללא משפט. ההשמה של הלוי במעצר לא היתה ראויה ורבים וטובים טרם נעצרו על עבירות דומות. ההרחקה מהאינטרנט נועדה לפגוע ישירות בפרנסתו של הלוי.

ללא הסתה למרד ולעבירה על החוק, מה היה קורה אם כאות מחאה על מה שנעשה להלמו היו מתמלאים אתרי האינטרנט, הטוקבקים, הפורומים, והכל, באותם פרטים, ולאו דווקא בכוונה לפגוע באותה ה' או א', אלא בכדי להראות שלמשטרה אין יכולת לעשות כלום? האם אלף בלוגרים היו נשלחים למעצר? האם מאה אלף בלוגרים היו נשלחים למעצר? (התמונה ברשיון PD ובאדיבות PingNews)

ולסיום, דבריה של נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, שלא נראו יפים יותר מאשר ביום כמו היום: ""היום אי אפשר למנוע פרסום"… "אם עיתון א' לא יפרסם חומר מסוים, אז זהיתפרסם בעיתון ב', ואם לא בעיתון ב' אז בטלוויזיה, ואם לא בטלוויזיה אז
בבלוג באינטרנט""

לבלוגים יש כח דמוקרטי להחריד, והפורמט בו הם משתמשים קורא לחשיפת שחיתויות ולפתיחה של סודות. אולם, ראוי שבלוגר יזהר בטרם הוא פוגע באחרים.

נכון להיום, בלוגרים, בניגוד לעיתונאים, לא חשופים לצווי איסור פרסום ולכן לא יכולים לדעת על קיומם. עם זאת, ראוי לבדוק בטרם כותבים משהו על אדם מסוים האם הכתיבה עשויה לפגוע בו. רצוי לבקש תגובות מגורמים מתאימים אם מפרסמים ידיעה חדשותית וראוי לבחון האם האדם שעשוי להפגע מפרסום הפוסט הוא קטין.

חסיון עיתונאי

לבלוגרים, בתיאוריה בלבד, ישנה חסינות מחשיפת מקורות בצורה מוגבלת, בדיוק כמו לעיתונאים בישראל. הפסיקה המנחה בנושא זה הינה של בית המשפט לערורים של קליפורניה בנושא O'Grady v. Apple (ניתן להורדה מאתר הEFF). המקרה החל כאשר חברת אפל תבעה את מפעיל אתר powerpage.org ובקשה שזה יחשוף את מקור ההדלפה האנונימית שהביא לחשיפת מערכת האסטרואיד שלה, שנועדה לשנות את פני ההקלטות הביתיות על ידי מוצר פיירוויר שיתחבר ישירות לכלי הנגינה ויאפשר להקליט מוזיקה ביתית באיכות גבוהה.

אחרי פרשת או'גריידי ניתן לומר כי לבלוגרים יש חסיון עיתונאי. בית המשפט ציין שפרסום באינטרנט כמוהו בפרסום בכל מגזין אחר, כאשר ישנה מערכת הדומה למערכת עיתונאית: מתעדכנת תכופות (אך לא בהכרח על בסיס קבוע), עורכת ידיעות שמוזרמות לו (ולא מעתיקה אותן אחת לאחת), מיידעת את קוראיה על עובדות חדשות (ולא בהכרח חשובות) ומקדמת את זכות הציבור לדעת.

ככל הנראה, במקרים בהם מדליפים אנונימיים חושפים שחיתויות, ניהול לא תקין או כל דבר אחר לבלוגר או כל עיתונאי, וזה לאחר עריכה מעלם לאתר, יהיה חסיון עיתונאי על ההדלפה. כמובן, שהדבר לא בהכרח חל בישראל; בישראל החסיון העיתונאי אינו חסיון חוקתי. בעוד שבארצות הברית החסיון העיתונאי נחשב חלק מהתיקון הראשון לחוקה שמגן על חופש העיתונות, בישראל בתי המשפט אינם מכירים במוחלטות חסיון זה. אולם, החסיון על סוד שיחו של אדם קיים בחוק הגנת הפרטיות. (התמונה ברשיון CC-BY-SA על ידי mutednarayan)

עם זאת, החלק המאוד רלוונטי בפסק הדין, שנאמר באמרת אגב קטנה, הוא החלק בו אומר השופט ראשינג שבעצם, סוד המסחר של אפל הוא לא דבר פיתוח ה"אסטרואיד" אלא התכניות של עיצובו, ולכן, ספק בכלל אם הופר כאן סוד מסחרי: "פרסום קוד קנייני של יצרן מחשבים יכול שיהיה מושווה למתכון סודי של מילר לדגני בוקר. מה שהתרחש [במקרה המדובר - י.ק.] היה לא יותר מאשר פרסום תכנית סודית לשחרר דגני בוקר חדשים. תכנית סודית שיכולה להכיל את סוד המסחר; זו שאלה שאיננו נדרשים לענות עליה. אולם זהו מקרה שונה מאשר מתכון סודי למוצר. ויותר לנקודה זו, העובדה של קרבת השקתו נושאת אינטרס לגיטימי של הציבור." (עמ' 63)

המהפך האמיתי בפסק הדין הוא שבעצם, מרגע זה, כל בלוגר יכול שיקרא עיתונאי, ונושא בזכויות וחובות. הזכויות והחובות שפתאום חלות עליו הן עצומות, ואולי כדאי שיתחילו לשאת בהן. בין היתר: אובייקטיביות (חרף החוסר בה לעיתים בתקשורת המודפסת), קבלת תגובות על הצהרות, זכות להשתתף באירועים ולסקר אותם, ועוד. אפשר לסיים בדבריו האלמותיים של גדי שמשון:

ציון לגנאי לעוזר דובר המשטרה, שהסביר למערכת נענע כי הוא לא משתף פעולה עם עיתונאי רשת כי "כל אחד יכול לפתוח אתר חדשות באינטרנט ולהגיד שהוא עיתון". כדאי אולי להזכיר לו כי במדינה דמוקרטית, וזה מה שישראל מחזיקה מעצמה, כל אחד יכול גם לפתוח עיתון ולהגיד שהוא עיתון

(מתוך: 'מהג'ונגל האלקטרוני ועד האחראי על האינטרנט', פרוייקט עשור לאינטרנט, YNET) והפרסום המקורי.

תגמול ואינטרסים כלכליים

למרות שהיכולות של בלוגרים להרוויח מפרסומות בישראל הינן אפסיות ובמקרה הטוב בלוגרים מובילים יכולים להרוויח מבלוגם מאות שקלים בחודש, לקיומן של פרסומות בבלוג יש השפעה לא מבוטלת על הנורמות של מה ראוי ומה לא ראוי לכתוב בבלוג.

בחודש פברואר 2007 פרסם יובל דרור פוסט בבלוג "מאבד-תמלילים" על כך שהוא מתחיל להציג פרסומות בבלוג באמצעות "גוגל אדסנס" שנפתח באותו חודש לשימוש בלוגרים ישראלים. בין היתר קורא דרור לקוראי הבלוג "אל! תקליקו על הפרסומות" (כיוון שתקנון אדסנס אוסר לקרוא לגולשים ללחוץ על הפרסומות). פוסט זה, שפורסם בהומור רב, כמובן שהפר את כללי השימוש של אדסנס על הנייר, אך במקביל שעשע, היה למטרות הומוריסטיות והיה ברור שאין בו כל אפשרות לגרום למשתמשים להקליק על הפרסומות (שכן המשתמשים היו יכולים להקליק על הפרסומות בצורה וולונטרית בכל מקרה).

בחודש אפריל 2007 קיבל דרור מכתב מגוגל בו הוא נדרש להסיר את הפוסט המפר באם הוא רוצה להמשיך להיות שותף בתכנית גוגל אדסנס. דרור עצמו תוהה לגבי "האם לוותר על העקרונות לטובת שקל ארבעים ליום?". שאלה זו הינה שאלה מהותית כיוון שאחת מהסיבות הרבות להצלחת הבלוג היתה האותנטיות שלו וחוסר הצורך של דרור ליתן דין וחשבון לאחרים. במילותיו שלו אומר דרור כי "אני כותב כאן כי אני חי כאן. אני חי בעולם העיתונות, בעולם האקדמיה, בעולם הטכנולוגיה, בבלוגספירה, במדינה. אני כותב כי כאשר משהו מרגיז אותי אני מנסה לשנות אותו. אני כותב כי יש לי דעות (לפעמים קצת יותר מדי, אני מודה) ואני לא מתבייש לעמוד מאחוריהן. אני כותב כי זו הדרך שלי לנסות ולהשפיע על הסביבה שלי. לא תמיד זה מצליח, אבל זה וודאי עדיף על החלופה: להתעלם.". (התמונה משוחררת ברשיון CC-BY-NC על ידי Sean Derlinger)

זו כמובן לא הפעם היחידה שמכתבים מסוג זה מתועדים על ידי בלוגרים. אלעד זלומונס מתעד לפחות שני מכתבים שבהם התבקשו בלוגרים להסיר תוכן מפר ובהם נחסם חשבון הפרסומות, כלומר היכולת של בלוגרים להרוויח כסף מכתיבתם.

היכולת להרוויח כסף מהכתיבה אינה, ככל הנראה, הסיבה העיקרית לכתיבתם של הבלוגרים. נדב פרץ כתב בבלוגו לאחר שהכניס פרסומות כי "ברור לי שכולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה ואף אחד מאיתנו לא ישעבד את כתיבתו להכנסות האדסנס. מצד שני, ברור לי שכן נכנסת כאן מערכת שיקולים נוספת. יכול להיות שהשיקולים האלה לא ישפיעו על אף החלטה שנקבל - אבל עדיין, צירפתי למערכת השיקולים שלי עוד אלמנט, שאני חושב שהוא לא חיובי ושאני צריך להיזהר לא לתת לו להשתלט."

עם זאת, הכנסת הפרסומות משפיעה בצורה מובהקת על התכנים שמופיעים באתר ולכן צפוי כי אתרים שיציגו פרסומות בהם יהיו פחות נכונים לדבר בצורה חופשית על כל נושא; הבלוגרים אשר אינם מציגים פרסומות ובפועל משלמים כסף בעבור אחסנת האתר עושים זאת על מנת שתהיה להם את הזכות לביטוי. מבחינתם זכות זו היא עצמאות מוחלטת והעדר תלות בגורמים כלכליים אחרים. הבלוגרים שויתרו מראש על האפשרות להרוויח כסף מהצגת פרסומות בבלוג מרוויחים את כספם מעדיפים להרוויח מכתיבת הבלוג בצורה עקיפה. גדי שמשון כתב בזמנו מדריך מפורט שמסביר כיצד בלוגר יכול להנות כלכלית מהכתיבה בבלוג גם אם זה לא מקבל ישירות כסף עבור כך. (התמונה ברשיון CC באדיבות רן-יניב הרטשטיין)

בלוגים שיתוגמלו כלכלית עשויים להיות מושפעים על ידי כסף. אך לא רק שלתשלום יש השפעה על הלינקוק, אלא גם על היכולת של הבלוגר לכתוב על הדברים אשר באמת כואבים לו. לטענתו של פארל, לבלוגים מצליחים כלכלית יש פחות תמריץ לעבוד לפי הנורמות של הבלוגוספרה כדי לשמור על הכנסותיהם.

בעקבות מקרהו של דרור, ליאור לוין קרא לבלוגרים להסיר את פרסומות הגוגל מבלוגיהם, ואף מספר בלוגרים הסירו את הפרסומות בבלוג שלהם. בלוגרים רבים רואים בפרסומות בכלל ככלי מטה תוכן, ועידו קינן, אחד האלפא-בלוגרים בישראל כותב כי "אם זה לא ברור מאליו, אני לא מתכוון להכניס תוכן שיווקי לאתר. בשביל זה המציאו את ערוץ 2 ואת הרגולטורים חסרי השיניים שלו. אצלי אין אפילו גוגל אדז."

למרות שלכאורה פרסומות המוצגות באמצעות גוגל אינן משפיעות על התוכן הכתוב בבלוג, תנאי השימוש של גוגל אוסרים להציג את גוגל באופן שלילי ועל כן פוגעות %

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום חמישי, 25 באוקטובר, 2007 בשעה 5:00 pm תחת הקטגוריות Uncategorized. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.